אע״פ שאין לזה. למוכר יש לזה לאיש אחר ויכול לקנותו עכשיו בדמים שיקבל:

בבא לחוב בדמיהן. מדגרסינן בכל הספרים ובפירוש רבינו חננאל ז״ל ובהלכות הרי״ף ז״ל דמתני׳ לקח לקח בהלואתו [א״כ] שמעינן מינה דכי אסרינן כשאין לו יין דוקא בשלקח בהלואתו מתחלה הוא דאסרינן וכמו שנפרש עכשיו לרבא ולר׳ אושעיא אבל היכא שבא באיסרו מתחלה שנתן דמים לקנות ממנו חטין מותר לפסוק לו יין כיון שיצא השער וכאילו בא איסרו על היין הוי ושרי דכל דרך מקח וממכר אבק רבית הוא והקלו בו בענין זה שהוא פירות בפירות והכי אוקמה רבא שכשבא לפסוק על היין לא העמיד החטין עליהם דא״ה הוה שרי כיון דמתחלה באיסרו בא לידו כדאמרינן אלא הכא ה״ק שהמעות שנתן לו בעד חטין זקפן עליו במלוה והיינו בא לחוב בדמיהן דאמר רבא כשפסק לו יין על אותה מלוה הוא דאמרינן דכשאין לו יין אסור דאף על פי שמתחלה בא באיסרו מכל מקום כיון שזקפן עליו במלוה איפסיק ליה איסר דמעיקרא א״נ כדמשמע פשטי׳ דמילתא דרבי אושעיא שהיה נושה בחבירו דמשמע דאפילו מתחלה לא בא באיסרו לידו אלא נושה בחברו מתחלה ואח״כ פסק לו בהם חטים ויין ושמן כדתני רבי אושעיא וכההיא גוונא נמי הוא דבעינן יש לו. ואקשינן לפי האי אוקמתא (אלו הפירושים) והא לקח קתני דמשמע בדמים והיכי תירצת בהלואה ומשני לאו בדמים כדקא סלקא דעתך אלא מאי לקח לקח בהלואתו וכדפירשנו ומשום הכי אין לו אסור כן העלו הרשב״א והרנב״ר ז״ל ואין חולק וכן דעת רבינו האי גאון ז״ל בספר המקח:

מעמידים מלוה. שיש לו על חברו:

ע״ג פירות. לפסוק עליה פירות כשער של עכשיו כל ימות השנה ולא אמרינן לאו כאיסרו אתא לידו ואסור:

והוא דיש לו. פירות אבל אם אין לו אין מעמידין מלוה וכדפירשנו לעיל דדוקא בנתינת מעות הוא דאמרינן במתני׳ יצא השער פוסקין ואפילו אין לו משום שאע״פ שאין לזה יש לזה והרי יכול לקנות אבל במלוה אין לו במה יקנה וכתב הרמב״ן ז״ל דמהאי טעמא נמי לא בעינן בהעמדת מלוה שיצא השער דכיון דבעינן שיש לו אע״פ שלא יצא השער מעמידין דדוקא בנתינת מעות שפוסק בפירות אפילו אין לו [וכדאמרן] הוא דבעינן שיצא השער וכדאמרן וכתב עליו הרשב״א ז״ל שדבריו אמת דכיון דיש לו אזולי הוא דקא מוזיל גביה ולפי זה הא דפירש רש״י ז״ל כשער של עכשיו לאו דוקא כשער שיצא בשוק ולכ״ע אם אין לו אין מעמיד מלוה אפילו יצא השער והא דאמרינן הכא והוא דיש לו כתב הרמב״ן ז״ל והוא דיש לו כדי כל מה שפסק על עצמו ולא אמרינן בכי הא יש לו טפה אחת לוה עליה כמה טיפין והרשב״א ז״ל יהב טעמא למלתיה משום דבלוה כל שיש לו טפה ולוה עליה כמה טפין רואין כאילו לוה טפה כנגד טפה שיש לו וכשהם שתים לוה שתים וכן לעולם משא״כ לומר במוכר וטעם נכון הוא וכשיש לו דמעמיד עליו מלוה ואע״ג דנתייקרו נתייקרו לו ומותר כתב רש״י ז״ל דאע״ג דלא משך הוא דאמרינן הכי ברשותיה נינהו וכי מוקרי ברשותיה מוקרי שהרי אם בא לחזור קאי עליה במי שפרע הילכך כאילו הוי ברשותיה נינהו:

מה לי הן מה לי דמיהן. אם פסק על הפירות וכשבא לתובען ואין לו יקבל דמיהן בשוין דמה לי לקבל הם עצמם מה לי דמיהן וכתני ר׳ אושעיא הכא שכשאין לו חטין יתן לו או יין או שמן דמי החטין דלרבי ינאי אין חלוק בין שנתן לו דמיהם במעות או בפירות ובב״ק פרק הגוזל (דף קג.) גבי רב כהנא יהב זוזי אכיתנא וכו׳ ואמרינן התם אמנה הוה ורב לטעמיה דאמר אין עושין אמנה בדמים וכו׳ והוא בר פלוגתיה דר׳ ינאי מהא מוכח לר׳ ינאי אפילו למשקל זוזי שרי:

אמר רבא השתא דא״ר ינאי מה לי הן. מה לי אם נותן לו המוכר הן פירות או דמיהן המעות הילכך שרי. מה לי דמיהם וכו׳ כך אם בא הלוקח לפסוק על שער שבשוק אע״ג דלית ליה למוכר הנהו פירי שרי דמה לי דמיהן דהיינו הפירות שהן דמי המעות ומה לי הן כלומר המעות הרי יכול לקנות בהם פירות בשוק דאע״פ שאין לזה יש לזה ושינה הלשון כפי הראוי ללוקח ולמוכר וא״ת היינו מתני׳ דפוסקין על הפירות משיצא השער י״ל דאי ממתני׳ הוה אמינא דוקא שער דמשיך (דף עב:) כאכלבי וארבי שהם אוצרות תבואה וספינות טעונות תבואה אבל שער היוצא על ידי חמרים המביאים תבואה דלא משיך כ״כ תרעייהו לא דחיישינן שמא יתייקרו קודם שיפרע קמ״ל רבא דאפילו בזה שרי ואע״פ שאין לזה יש לזה ומיהו על שער שוק על עיירות דלא משיך כלל אין פוסקין דדילמא אדאתי ואזיל יתייקר השער וכמו שאין לו כלל דמי דאין אדם עשוי ליקח מיד זהו לפרש״י ז״ל והרשב״א ז״ל כתב מי שפירש דהא דרבא לא שייכא במתני׳ כלל וה״ק מה לי בדמיהן כשבא באיסרו לידו שפוסקין על שער שבשוק מה לי הן בשנתן לו חטין בשויין ובא לפסוק באותן חטין יין מותר כאילו נתן לו דמי החטין שהם המעות ולא תימא כי שרי לפסוק על שער שבשוק הני מילי כשבא במעות בידו דמצי למזבן בהו בשוקא אבל בפירות לא דדילמא לא מזבנא ליה הני פירי קא משמע לן דכי היכי דפוסקין על שער שבשוק כשבא במעות בידו כך פוסקין אם הביא פירות בשויין או כשער שבשוק:

תני רב ספרא. נתן לו חטין בל׳ כשער של עכשיו וחזר ולקחן בדינר זהב ששוה כ״ה דינרים דאוזיל גביה מפני שהוא דחוק למעות ולא היה יכול להמתין ליום השוק מותר שהרי לא העלה לו דמי החטין יותר מדמיהן בשכר המתנות מעות אלא כשפרעו לאחר מיכן דמי החטין שהם ל׳ מחזי כהערמת רבית משום דדינר זהב יהיב ליה בזוזי וקא שקיל מיניה תלתין ויש מי שסובר דהא דרב ספרא אסור לעשות כן לכתחלה מפני שנראה כהערמת רבית קאמר אבל עבר ועשה מוציא ממנו אפילו זוזי אי לית ליה פירי דאף אבק רבית לא הוי וכ״כ הרמב״ם ז״ל פ״ה מהל׳ לוה ומלוה וכן דעת הרשב״א ז״ל דההיא דהערמת רבית לא מתניא ברבית דרבנן בשום דוכתא ולישנא נמי דיקא דקתני יש דברים המותרין ולא תני הכי בשום דוכתא באבק רבית דרבנן אלא שהרמב״ן ז״ל הכריע לאיסור:

[מדאמר אי אית ליה חמרא לית לן בה] פירא יהיב ופירא קא שקיל דאע״ג דלא יהיב ליה אלא דינר ושקיל חמרא בשלשים הא יהיב ליה נמי חטין דשוי ל׳ וכיון דפירא יהיב ופירא קא שקיל לית לן בה אע״ג דסוף סוף האי לא שקיל אלא דינר זהב ושקל חמרא שוה תלתין [אלא דחשבינן הני זוזי כהעמיד מלוה על גבי פירות] והא הלכתא היא דמותר הילכך מעמידין אותם ל׳ על פירות כשער שבשוק והוא דיש לו כדין שאר מלוה כדפירשנו לעיל ודוקא שלא התנו מתחלה [הילכך אין לו] הרי זו כמין רבית גמורה כן דעת הרמב״ן ז״ל:

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע א]